הפואמה דָּנִי-אֵל מַלְאָכִי, מאת לילי פרי, מחזירה אותנו אל השירה הדרמטית – סוגה חשובה ביותר המציבה לפני הקוראים דמויות שונות בתוך עלילה, מעין אפוס שירִי הכולל גם קטעי מקהלה על-פי המתכון היווני העתיק. משמע, לפנינו פואמה דרמטית משוכללת שמתחוללת ממש עתה ומתעדת את מיוחדותו וחריגותו של דני-אל, ילד מיוחד ושונה שמתקשר עם העולם באמצעות מוזיקה תוך שהוא מוקף באם ובאב החרדים לשלומו, ובשומרי מלים שאוצרים עבורו את כל המלים שדני-אל עצמו לא יכול להגיד. את הבדידות הגדולה בהעדרן של מלים ממלאת אם כן המוזיקה וממלאת החמלה הגדולה שבה עטופה הפואמה כולה. למעשה את השתיקה הגדולה סביב דני-אל ממלאת הפואמה עצמה. במרכז העלילה מצוי מאבק על תפקיד הסולן במקהלה צבאית של חיילים מיוחדים וחריגים במדים. דני-אל שבגר ונעשה זמר מתחרה על התפקיד הזה מול שני מועמדים אחרים שלפרקים נראים עדיפים על דני-אל. מי יזכה בתפקיד? לילי פרי מצליחה להפתיע את קוראיה בפואמה דרמטית מרגשת ואלגית על בדידות ומוזיקה, על מילים והיעדרן.

פרופ' עמוס אדלהייט, חוקר ומשורר