הַזְּמַן אֵינוֹ יֶשְׁנוֹ

לִהְיוֹת קַיָּם זֶה לִהְיוֹת כַּיָּם,
לִהְיוֹת עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
רוֹחֵשׁ חַיִּים, נָע בְּמַחְזוֹרִים אֵין קֵץ.
אָדָם נִשָּׂא עַל גַּלֵּי מַחְשְׁבוֹתָיו,
צוֹבֵר תְּאוּצָה
לְהִתְנַגֵּשׁ בְּקֶצֶף מִשְׁבָּרִים
עַל מַשְׁבְּרֵי חַיִּים.
עוֹלֶה, יוֹרֵד, נָסוֹג,
תָּמִיד יַתְחִיל מֵחָדָשׁ
כְּשֶׁפָּנָיו נְכוֹחָה,
הָלְאָה מִכָּאן
בַּדֶּרֶךְ לְחוֹף מִבְטַחִים.

שיריה של צילה גזנג בקובץ הביכורים שלה "המים שאתה" הם רטוריים ויפים מאוד, אבל אין זאת רטוריקה ההולכת בגדולות, אלא רטוריקה עדינה של דק-מן-הדק שבקצה החבל המילולי שלה מבקשת את היופי והטוב של המחר. גנזג, אלמנת מלחמת יום הכיפורים – בן זוגה מוטי נפל במלחמה ההיא בהיותו בן 27 זמן קצר לאחר נישואיהם – משתדלת באמצעות היומיום האפור להבקיע אל האור הזהוב, החם והטוב בשירים הכובשים שלה. שירה לא צריכה בהכרח לשאת מסר, היא עשויה ממילים; אבל שירתה של גזנג דווקא כן מבקשת לשתף אותנו בתובנות החיים שלה, למעננו, באמצעות סירות נייר קטנות ועפיפונים דקיקים שהיא שולחת אלינו הקוראים, והיא אכן מצליחה להגיע עדינו באדמה בים ובאוויר, כמו בשיר המרגש "כשעולה בי שמך": גּוּפִי רוֹטֵט / כְּשֶׁעוֹלֶה בִּי שִׁמְךָ,/ כְּשֶׁנְּעִימוֹת זִכְרוֹנְךָ/ בּוֹקְעוֹת אֶת חוֹמַת הַהוֹוֶה הֶעָיֵף./ אֲנִי שׁוֹלַחַת אֵלֶיךָ אֶת רִגְשׁוֹתַי/ בְּסִירוֹת נְיָר קְטַנּוֹת / אַהֲבָה מְקֻפֶּלֶת בְּמִלִּים עַל פְּנֵי מַיִם./ כְּשֶׁקָּטָן הַמָּקוֹם בְּתוֹכִי / מִלְּהָכִיל אֶת כָּל כֻּלְּךָ,/ וְהַנָּהָר עוֹלֶה עַל הַגָּדוֹת,/ אֲנִי שׁוֹלַחַת אֵלֶיךָ אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת / בַּעֲפִיפוֹנִים דַּקִּים/ וְיוֹצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה כְּאַיָּלָה / מְחַכָּה לְךָ.

רן יגיל, מבקר, סופר, עורך ומו"ל