יְדִיעָה
זוֹ חֵרוּת מִסּוּג אַחֵר
לַעֲבֹר אֶת כָּל הַפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה
מִבְּלִי לוֹמַר
וּלְהִשְׁתַּתֵּק עַל אַף הַשִּׁירִים עֲמוּסֵי הַצֶּבַע
קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, מְעֻטָּרִים
אוֹ עֵירֻמִּים כִּבְיוֹם הִוָּלְדָם.
זוֹ הַיְּדִיעָה הָרוֹטֶטֶת שֶׁבְּכָל יְצִיאָה לָאֲוִיר הַפָּתוּחַ
מַשֶּׁהוּ שָׁב וְנִשְׂרָף וְלֹא יִתְגַּלֶּה עוֹד לָעוֹלָם.

בשיריו משלב דורון מנשה ברגישות רבה טרמינולוגיה משפטית קרה ונתחנית של שקלא וטריא הכרוכה בלשון חז"ל, והוא מחמם אותה על אש קטנה של רגש בטוב טעם ובחוכמה. בנוסף, יש לו צד ארס–פואטי קסום ומקורי בכתיבתו. כמי שעומד מחוץ לעולם הספרות, או כמי שהגיע אליו בשלב יחסית מאוחר, אחרי שהשתמש במילים למטרות פונקציונליות של הוכחות מקרים וטיעונים – זאת פונקציה אחרת של הלשון מן הפונקציה הפואטית – הוא יכול לראות לפתע מבחוץ ואחרת את המשורר, השירה והשיר הבודד.
לצד אלה, קיימת אצל דורון מנשה ראייה הומאנית, אזרחית, מקורית ומחאתית, תוך כדי שהוא מצליח לשמור על חירות האמירה וראיית הדברים קצת אחרת, כפי שמשורר מודרני ופוסטמודרני טוב עושה באנטי–דיבור שירי החושף קול פנימי מובהק. ובלשונו, "חֲצָאִים": "אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה מְלִינִים / עַל הַמּוֹצִיא מִתּוֹכוֹ / חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת. / הַאִם מְלִינִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן / עַל מִי שֶׁעוֹשֶׂה / חֲצָאֵי חֲסָדִים? / חֲצָאֵי צְדָקוֹת? /
שֶׁמְּחַיֵּךְ רַק חֲצָאֵי חִיּוּכִים? / שֶׁאַהֲבוֹתָיו רַק חֲצָאֵי / אֲהָבוֹת?"

רן יגיל, מבקר, עורך וסופר